522 מלים במרכז רחוב הומה אדם בעיר סבאדל שבספרד, עומד אמן רחוב בודד עם קונטרבס. למרגלותיו מונח הכובע המסורתי שפתחו פונה כלפי מעלה והוא מזמין את העוברים והשבים לתרום מכספם. איש מהעוברים לידו אינו עוצר, והאמן אינו מנגן, עד שילדה קטנה רוכנת אל הכובע ושומטת לתוכו מטבע בודד. צלצול חד עולה כאשר פוגש המטבע את חבריו שבקטיפה.
הקסם מתחיל.
הנגן מזדקף, עת שאצבעותיו והקשת מתחילות בריקוד עדין לאורך הכלי ושוטפות את הרחוב בצליליו הרכים של הפרק הרביעי בסימפוניה התשיעית של בטהובן. הסובבים מאטים את צעדיהם לנוכח רמת הנגינה הגבוהה, מפינת הרחוב מתקרבת מוזיקאית נוספת, צ'לו בידיה, ומצטרפת לנגן הראשון. קהל צופים קטן מתחיל להיאסף מסביב לשני הנגנים, ותוך שניות ספורות מזומנת להם הפתעה חדשה. מדלתות הבתים שברחוב מגיחים עשרות נגנים נוספים. הם משתפים פעולה כדי להפיק באופן ספונטני את הפרק האחרון מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן. חלק מהנגנים, ביחד עם הקהל, מרימים את קולם והוגים את מילות האודה של שילר שששבו את ליבם של מיליוני בני-אדם במאה האחרונה, והפכו לבסיס ההמנון של האיחוד האירופי:
״היו מחובקים, במיליוניכם! נשיקה זו מיועדת לעולם כולו!
אחים, מעל לחופת הכוכבים, חייב לשכון אב אוהב.
האם תשתחוו לפניו, במיליוניכם? האם אתה חש את בוראך, עולם?
חפשוהו מעל חופת הכוכבים! הוא חייב לשכון מעבר לכוכבים״.
הנגינה מגיעה לשיא, הקרנות זועקות לשמים בעוד הקהל הסובב את הנגנים מצטרף בקולו אל המוזיקה,
"כל בני האדם יהפכו לאחים, בכל מקום ירחפו כנפיך העדינות!"
הילדים צופים מרותקים במאות אנשים המאחדים כוחותיהם להגשמת מטלת השירה והנגינה, כאילו היו ישות אחת שלמה. ילדה אחת קטנה שהחלה את התהליך כולו, עומדת ואינה מבינה עדיין כיצד עשתה כל זאת עם מטבע אחד בלבד. שמו של הסרטון ברשת יוטיוב "המטבע שזכה לתמורה הגדולה ביותר". הוא זכה ליותר מארבעים מיליון צפיות ביוטיוב, ואין פלא בכך. הם רואים בסרטון דוגמה ותקווה לעתיד של אחווה, שלום ואחדות. עתיד שבו יהפכו בני-האדם לאחים. עתיד של ערבות הדדית ושל פעילות משותפת של האחד לטובת כולם, וכולם לטובת האחד.
והכול באופן מתוזמר היטב, מכיוון שהסרטון הוויראלי המתאר את אותה התרחשות "ספונטנית" הינו לאמיתו של דבר פרסומת לאחד הבנקים האירופיים, ששמו מתנוסס על הקירות המצולמים באירוע. זוהי אכן מלאכת מחשבת ויצירת אמנות, אך האמנות האמיתית אינה במוזיקה אלא בדרך שהונדס האירוע והונחה מגבוה. למעשה, לא הייתה כאן פעילות ספונטנית מצד הציבור, אלא הצגה שביימו מפיקים ועורכים שניהלו את כל המשתתפים.
וזוהי בסיכום נמרץ, הכלכלה השיתופית כפי שהיא מתנהלת כיום: חברות-ענק המאפשרות למשתתפים רבים לשרת זה את זה, לפי אלגוריתמים הנקבעים על-ידי החברות עצמן. הנהגים של אובר, למשל, עצמאיים לכאורה (ולכן גם אובר אינה מחויבת לתת להם זכויות סוציאליות), אבל הם כפופים לאלגוריתמים של אובר ולשכר שהיא קובעת עבורם. הנהגים הפועלים בשירות Uber Pool צריכים גם לנסוע בנתיבים שהאלגוריתמים קובעים עבורם, ולאסוף את האנשים שנקבעו עבורם.
ומה איתנו?
האם אנו, שגולשים ומתקשרים בפייסבוק – הרשת החברתית הענקית, שמתחרים אמיתיים אין לה – חופשיים יותר מהנהגים של אובר? או שדרך הדיבור שלנו וההודעות שאנו נחשפים אליהן, מעוצבות על-ידי רצונותיה וצרכיה של אותה חברת ענק? אני חושש שהתשובה ברורה לכולנו. איננו חופשיים יותר מאותם נגנים שהתכנסו 'במקרה' מול קיר הבנק וניגנו ביחד את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. מאחורי הקלעים פועלים כוחות לתאם את יחסי הגומלין בין כולנו – ואיננו מודעים לכוחות הללו, איננו יודעים כיצד הם מקבלים החלטות, ועדיין לא נמצאה דרך טובה להשפיע עליהם.
מתוך ספרי "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה”