מאת: נעם מנלה, יובל קרניאל, האר. 30.4.23
הפולמוס (מילה נהדרת) מעל דפי הארץ בנוגע לרעיון הקנטונים - להם יובל קרניאל ואני קוראים ״מרחבי חיים״ ממשיך. יותר ויותר אנשים מבינים שהגיע הזמן לרעיונות חדשים במרחב הדמוקרטי שלנו. ההבנה היא שעוד מאותו דבר כבר לא רק שלא עובד, הוא אפילו מסוכן ליציבות ולביטחון ולקיום שלנו פה. פרופ׳ מירון אזיקסון הגיב לטור הקודם שלנו והפעם זכות המסע היא שוב שלנו.
מדינת ישראל נמצאת בתהליכי עומק של שינויים דמוגרפיים, חברתיים, תרבותיים. לרבים ברור שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. האם ישראל הולכת לכיוון תיאוקרטי? האם הדמוקרטיה תוכל אל מול אוכלוסייה הולכת וגדלה שאין לה בה צורך? האם המרחב הציבורי המשותף יכול להכיל את הפער העצום בין הערכים הליברלים-מערביים לבין הדתיים? הדיון הציבורי החיוני סביב אופייה העתידי של המדינה הולך ותופס תאוצה.
במסגרת זו הצענו תכנית שמהותה יצירת מרחבי חיים שיאפשרו לנו לחיות ביחד בלי לכפות זה על זה אמונות, ערכים ואידיאולוגיה ששנויים במחלוקת עמוקה בציבור (יהודה, ישראל, פלשת ״הארץ 21.3.23). הדבר מעורר חרדה מובנת אצל רבים, ביניהם מירון ח. איזקסון ("לא לתכנית החלוקה" הארץ 11.4) שמיהר לתאר אותה כתכנית הזויה שתהרוס את המדינה. דא עקא התכנית המתגבשת שלנו, מטרתה להציל את המדינה. לאפשר כאן חיים משותפים ומכבדים. אנו באים לחשוף את התעתוע של האחדות. כוחנו לאו דווקא באחדותנו המדומה, אלא במגוון הדעות והאמונות שלנו, ביכולת לחיות זה לצד זה בשלום.
כשמירון כותב שהתוכנית תהרוס את המדינה, על איזו מדינה הוא מדבר, המדינה שהיתה או המדינה שתהיה? ישראל נמצאת בתהליך חד של שינוי דמוגרפי בין דתיים לחילונים, בתוכה יושב מיעוט ערבי גדל והולך שלא מרגיש חלק מהמדינה ומסמליה וחלק הולך וגדל מתושביה (מתנחלים) חי תחת חוקים שונים מאלה שבמרכז המדינה. רב המפריד על המאחד, והמאחד נתפס ככפיה בוטה של קבוצה אחת על אחרת. חשוב להבהיר ולדייק, מטרתנו היא לאפשר את המפגש בינינו, התרבותי, חברתי, אינטלקטואלי וכלכלי, בלי הצורך המלאכותי לכפוף את כל תושבי ישראל (שלא לומר ארץ ישראל), למסגרת אחת שכופה עליהם ערכים שהם אינם שותפים להם.
המציאות הישראלית של היום הגיעה לנקודת רתיחה בדיוק בגלל כשלונו של כור ההיתוך. למרות שכבר ברור שהכור החברתי הזה כבה יש עדיין רבים שרואים בו את הדרך היחידה להישרדותנו פה -״כוחנו באחדותנו״ הם עדיין סוברים. במקום להמשיך להאבק מי יכפה על מי את ערכיו, באמצעות בחירות לכנסת, פסקאות התגברות או שליטה בבית המשפט, ובמקום לנסות למצוא את עמק השווה שלהערכתנו כבר לא קיים אנו מציעים להכיר במציאות ולאפשר לרבים מאזרחי המדינה (גם אם לא כולם) לממש באופן רחב יותר את תפיסת עולמם ואת האמונות והערכים שלהם, גם באורח החיים במרחב עצמו, שהוא בעיקרו מרחב עירוני, מקומי, מחוזי. ״החיה ותן לחיות״ הוא התחליף הראוי לכור ההיתוך, הוא ייצור כבוד הדדי ותחושת שייכות מפני שמרכיב הכפיה יעלם כמעט לחלוטין מהמרחב הציבורי. הכפיה גם הדתית וגם הליברלית יוצרת מרמור ותחושת ניכור עזה, שמגיעות עד כעס ואף אלימות.
מהותו של המודל שלנו הוא הביזור. מכוח ריכוזי ממשלתי כופה לרמה המקומית. ישראל על-פי ה- OECDהיא המדינה הריכוזית ביותר ביחסי ממשל אל מול רשויות מקומיות. אנו מציעים שלושה מרחבי חיים (ישראל הליברלית, יהודה הדתית מסורתית ופלשת הערבית פלסטינית) וכל רשות מקומית תבחר, במשאל עם או בבחירות, לאיזה מרחב חיים היא שייכת, לפי העדפת תושביה.
אנחנו לא נפרדים מהרעיון הציוני אלא ממשיכים אותו, מפתחים אותו, מתאימים אותו למציאות הנוכחית בה חיים כאן איתנו יותר ממיליון חרדים שאינם ציונים, אבל רוצים להיות שותפים למפעל שהקמנו, וגם יותר משני מיליון ערבים, שגם הם לא ציונים, אבל הם שותפים לחיים בארץ הזו. נכון שנצטרך להמשיך לחיות כאן על חרבנו, ולבסס צבא משותף (כנראה מקצועי עם שכר הולם ללוחמים) אבל נאפשר לרבים לשרת את הפדרציה באמצעות שירות לאומי או חברתי אחר.
הרעיון המוביל הוא שכולם יוכלו להמשיך להנות מחירויות יסוד משותפות, ביניהן חופש תנועה מלא, חופש דת במרחב הפרטי, העדר אפליה. תשלומי המיסים יחולקו מחדש באופן שהולם את השירותים שכל אזרח מקבל מהרשויות, חלק ילך לפדרציה המשותפת והרוב יבוזר למרחב החיים המקומי, שאחראי לחינוך, לסדר, לניקיון, לתרבות ולתחבורה.
ברור שיש למודל שלנו חולשות, אולם בדומה למדינות רבות בעולם שהבינו שסכנת הכפיה הערכית גדולה מסכנת הביזור ויצרו אוטונומיות וקנטונים, נדרש חזון ישראלי חדש ומעודכן שנותן מענה לשינויים הדמוגרפיים והחברתיים שאנו כבר רואים ויחריפו בעתיד. הכי מסוכן זה להיתקע עם מודל שעבר זמנו, וכבר לא מתפקד.