שיימינג נתפש כיום כאויב העם, כתופעה בזויה, חסרת מצפון ומסוכנת. לצד זאת מגיח מדי פעם שיימינג תורן שמאתגר את התפישה הזו. זו יכולה להיות אישה שמוכיחה את קסטרו על קולקציה חסרה למידה 42 ומעלה, אמא שמוחה על צילום קטינות לפרסומת פרובוקטיבית של רשת קדס או שיימינג לנהג אוטובוס שנוהג ומסמס בו בעת.
הדברים האלה מחדדים את התהיה האם יכול להיות שיימינג טוב או האם שיימינג הוא בהכרח דבר רע? כדי לנסות לענות על השאלות האלו נצטרך לעשות שני דברים: הראשון, הוא להבין שעוד לא נולד האדם שלא ישתף פוסט שגורם לו לבכות או להזדעזע. השני, להבחין בין שתי התופעות שמשפיעות על החיים שלנו בעידן של הרשתות החברתיות: שיימינג (ביוש) ובריונות רשת. ככל שנבין יותר את ההבדל ביניהן נוכל להתמודד עימן טוב יותר.
שתי התופעות (שימינג ובריונות) מאופיינות בתיעוד, תפוצה וסבירות לטעות בפרשנות לאירוע. אבל בעוד בריונות רשת, היא אקט של השפלה, העלבה, סחיטה או התעללות, שיימינג הוא ביוש אדם או ארגון שחרגו מנורמות חברתיות באמצעות הרשתות החברתיות.
הדרך להבחין ביניהן היא באמצעות מודל פשוט שפיתחתי, הבוחן את הכוונה (בדומה להבדל בין רצח להריגה המושתת על כוונה מודעת)שעומדת בבסיס הפוסט שעולה לרשת. אם הכוונה היא סיפוק עצמי באמצעות פגיעה, העלבה, או השפלה של מושא הפוסט, אנו נמצאים במחוזות בריונות הרשת. לעומת זאת, אם הכוונה היא ערכית או רצון לתיקון מצב לא רצוי, אנו נמצאים במחוזות השיימינג. למעשה, שיימינג הוא כלי פיקוח חברתי, שיח על נורמות ועל הראוי והלא ראוי בחברה בה אנחנו רוצים לחיות.
הרשת מאפשרת לאדם הפשוט להתגבר על מונופול הפצת המידע של כלי התקשורת וכאזרחים, אנו מנצלים זאת כדי לכתוב ביקורת כנגד מי שפוגע בזכויותינו ומי שנוהג בחוסר כבוד לחברה ולאורחות חייה. עצירת השיימינג תפגע ביכולת למחות על עוולות, תאפשר לישראלי המכוער להמשיך לבייש אותנו או לאיים על דייל שעצר את מכירת השוקולד בטיסה. כי כיום, הדרך הכי אפקטיבית להיאבק בתופעות לא רצויות היא באמצעות שיימינג ברשת. לפני שמוותרים על שיימינג, צריך לשאול האם יש לנו כלים אפקטיביים אחרים כדי לחסום תופעות מבישות. אסף שמואלי הוא יועץ ומרצה להתמודדות עם שיימינג ומשברי רשת וכותב את בלוג המשבריסט