ב - 2011 דיבר אליי פאריסר על "בועת הסינון”. מדובר באתרי אינטרנט ומנועי חיפוש המסננים מידע עבור כל גולש בצורה שונה לפי רצונותיו, לפי צרכיו ובכך משאירים אותו עמוק בתוך עולמו הצר. הבועתי. אהבנו את הבועה, היא היתה לנו בית חם ברחבי הרשת המנוכרת והחיים בתוכה היו נוחים. פאריסר טען שזה רע לאדם, לחברה, לדמוקרטיה. לאט לאט הבנו שכוחות כלכליים אדירים ומתוחכמים לומדים אותנו ועושים עלינו מניפולציות כדי להוציא מאיתנו עוד כסף, והמרחב הרשתי החופשי הפך למרחב מלא באינטרסים כלכליים שכל מטרתם להוציא מאיתנו עוד ועוד מזומנים. עם כניסת הרשתות החברתיות ״הכוחות״ החלו ללמוד אותנו 24/7/365 וכשהן יודעות מה החלומות, המאוויים, התשוקות והאהבות שלנו הן שולטות בתודעה ובחוויה החברתית שלנו. הפכנו כלי שרת.
גם אנחנו תרמנו את חלקנו לבועה הזאת. הצטמצמנו לדומה לנו, למוכר, לחברים שמחזקים את המחשבות שלנו ואת הרצונות שלנו. כך נוצרו בועות סינון חברתיות. בועות של עולם שכולו טוב, כזה שמלא באנשים שמצביעים כמונו, אוהבים את אותם דברים, יש להם אותן אהבות מוזיקליות. וכך לאט לאט הולכת ונוצרת אצלנו מציאות וירטואלית שמרגישה לנו כבר ממשית ואמיתית.
ואז ברגע אחד הבועה מתפוצצת לנו בפנים, ניצחונות בבחירות (ישראל, ארהב, קולומביה ויהיו עוד בהמשך), סקרים (ברקזיט), התפרצות אידאולוגיות (דאעש), תופעות כמו הfake news ועוד. חשוב להבין, סביבנו יש עוד אלפי בועות של יצורים חברתיים שונים מאיתנו ולעתים הבועות שלהם חזקות מהבועה שלנו. המציאות הרי הרבה יותר מורכבת מהבועה הקטנה, היחידה והנעימה שלי בפייסבוק.
הרשת נהדרת אבל גם מסוכנת, כדי להבין אותה ולא ליפול במלכודת הבועה צריך לחיות בה - בכולה. לנפץ את הבועות שלנו ולהתחבר לאחרות. לחפש את השונה. את המעצבן. את המוזר. עם זאת, חשוב להדגיש, הבועה אינה הצאה של הרשת. בחיים הקדם-רשתיים הבועה היתה אפילו יותר גדולה. המעגלים בהם הסתובבנו והסתופפנו היו קטנים יותר: כמה חברים, עבודה, שכונה, עיתון. האמאמא של הבועה.