לפני זמן מה סיפרה לי חברה על שיפוץ הבית שלה שסופו לא נראה באופק וגרם לביתה בת השלוש סבל, בגלל מגורים חליפיים צפופים ושגרה שהופרה. היא קיבלה החלטה לחזור לבית בעודו אתר בניה אולם הציבה לעצמה תנאי: בטרם החזרה לבית המשתפץ היא תסיים לגמרי את סידור ועיצוב החדר של ביתה הקטנה. זו לא היתה גחמה שנבעה מהתבטלות שיש לעיתים להורים שמעדיפים את נוחות הילדים על פני זו שלהם אלא החלטה נבונה שמכירה בעיצוב כנוסך בטחון ואמון.
אופן החשיבה הזה מקבל משנה תוקף כשאנחנו בטרטוריה זרה. קיים יחס ישר בין המצאותינו בסביבה ושגרה לא מוכרות לבין הצורך שלנו בסימנים מרגיעים וברורים, כאלה שיפתרו את הדיסוננס בין הצורך שלנו (למשל להגיע ליעד מסוים) לבין היכולת שלנו לממש אותו בקלות (בעזרת שילוט ברור).
כאן בולט תפקידם של מעצבים בהפעלת מנגנון חשיבה המנטרל לחלוטין את נקודת מבטם האישית והידע הקודם שיש להם על סביבת העיצוב. עודף מידע או ״קללת הידע״ - כך שמו של המושג - מקשה עלינו להעריך את מורכבות הסביבה או הממשק מנקודת מבטו של מי שחסר את הידע, המשתמש במקרה שלנו.
אין כמו נמלי תעופה זרים - מבוך של טרמינלים, המולת דלפקים, שערים, מעברים והמתח להיות בדיוק בזמן - כדי להסביר את העיקרון הזה. תוכנות הניווט לא המציאו את ה- Estimated Time of Arrival. ב- Schiphol ובעוד שדות תעופה רבים בעולם, מציינים על גבי השלטים את זמני ההליכה - תוספת מידע מאוד חשובה, כי מי רוצה למצוא את עצמו הולך והולך ומגיע ל- Gate שכבר נסגר. ומי רוצה לחפש שלט זעיר בטרנזיט לחוץ בין טיסות.
השירותים ב- Charles de Gaulle מסומנים בפיקטוגרמה ענקית ולא, היא לא מוגזמת. את המינימליזם הנהוג אצל מעצבים רבים צריך לשמור למקום אחר. על פי הערכה שמרנית, שבעה אחוז מאתנו סובלים מחרדת טיסה בדרגות שונות. ב- Virgin נקטו בגישה קלילה בעניין הוראות הבטיחות ויצרו וידאו קליפ מגניב. איך לא כשהבוס הוא ריצ׳רד ברנסון.
עיצוב שיש בו לבד מאסתטיקה, שכל והבנה בסיסית כיצד פועל המוח האנושי, עשוי להעניק בטחון ולהפחית את חוסר הוודאות במקומות שהם מחוץ לאזור הנוחות שלנו.