הפלגנו בשבחו של הלייק כמעצים את תחושת המסוגלות שלנו, כמעודד ביטוי אישי ונקיטת עמדה, אפילו כמטבע ליברלי כנגד התאגידים והגילדות האריסטוקרטיות. אך כמו כל תופעה תרבותית, מהן מגבלותיו של הלייק? כיצד הוא יכול להיות מנוצל לרעה על ידינו ובסופו של דבר להוביל לתוצאה הפוכה?
והכוונה אינה לבעיה מהסוג של העצמה לכיוונים לא טובים, כי מי ישפוט כיוון לא טוב מהו. אם הוא מעצים בנו את הקרניבוריות שנשפטת כרעה על ידי הטבעונים זאת עדיין העצמה, אך מה התהליכים שיכולים לגרום ללייק להחליש אותנו בעיני עצמנו, לאור הערכים שאנו מאמינים בהם?
אחת הפרספקטיבות לתאר את הנזק של הלייק היא במסגרת תיאוריה של התמכרות, כלומר, יותר ויותר מהחומר או ההתנהגות שאנחנו צורכים לשם תענוג, בסופו של דבר מביא לנו תענוג שהולך וקטן, גורם לנו להיות תלויים במקור המסוים הזה לשם התענוג, והתוצאה היא ירידה עקבית בסך התענוג שאנחנו חווים.
מתי אנחנו יודעים שאנחנו בצרות? כאשר העיסוק בספירת הלייקים, כאשר הרגישות להיעדרם, או החוסר סיפוק שבאגירתם, גורם לנו להתבטא פחות, לפחד להתבטא יותר, או להתבטא באופן פחות אותנטי. אם לשם צבירת הלייקים מכרנו את נשמתנו לתדמית ואנחנו מייצרים תוכן שאינו מביא אותנו לידי ביטוי אלא רק נועד לזלול לייקים, אנחנו כבר עמוק בנוזל הבוצי והעכור.
אמנים הם יצרני תוכן שמנוסים במלכודות הללו. הם נדרשים לג'נגל בין ארבעה אלמנטים בבואם לידי ביטוי. יש את זה שרוצה להביא את עצמו לידי ביטוי ולקבל הכרה על מי שהוא, יש את היצירה שבמידה חלקית מייצגת את היוצר אך יש לה חיים משל עצמה והיא שייכת גם למבקרים ולקהל, יש את הרצון להיות אהוב על ידי הקהל עם הפיתוי המסוכן להרשים ולהשמיע את מה שנדמה לו שהקהל רוצה לשמוע ויש את הקהל, השופט. על מנת לשרוד את ההצלחה הממכרת שפוסט טוב יכול להביא ליוצרו בלייקים רבים, עלינו להיות מסוגלים להביא את עצמנו לידי ביטוי גם על חשבון הלייקים המענגים. עלינו לדעת להיפרד מהיצירה כמו מהילד שלנו שהגיע לגיל ההתבגרות בו הוא מתחיל לחיות את חייו העצמאיים ,לראות בקהל שותף דינמי ליצירה מתמשכת ולהזדהות כמה שפחות עם התדמית שאחרים מדביקים לנו לטוב ולרע.