עונת הכדורגל 2014-15. איצטדיון טדי. בפינה מתנפנף לו דגל הקרן. אבל משהו מוזר לעין. לוקח שניה והקהל מבין, הדגל לא אדום כהרגלו, הוא בצבעי הקהילה הגאה. איפה לה פמיליה? מסתבר שיש עוד קבוצה בעיר. הפועל קטמון ירושלים. הקפיטליזם החזירי הרג את הנשמה של הכדורגל. בצ׳לסי ובמנצ׳סטר סיטי תתקשו למצוא שחקנים אנגליים ובאינטר של מוריניו, שזכתה בליגת האלופות, לא היה איטלקי יפה אחד לרפואה. בליגה האנגלית השנה נחשפנו לדרבי מסוג חדש, התקשורת קראה לו דרבי המפרץ״ או ״דרבי הנסיכים״. לכבודם של בעלי הקבוצות מהמפרץ הפרסי, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב ואת הנשמה ואת הקישקע של הקבוצה. מהעבר השני היורו הנוכחי מוכיח את הכמיהה ללוקאליות, לשבטיות, לקהילתיות, לחזור לקבוצה שהיא רק שלנו לא של נסיכים, אלא של האדם הפשוט - The common pepole. בשנת 2007 מאסנו, קבוצה של אוהדי הפועל ירושלים, בבעלי בית, נסיכים, טייקונים, אוליגרכים ותאגידים והקמנו קבוצה חדשה - הפועל קטמון ירושלים. זה היה ארבע שנים לפני שההמונים מילאו את שדרות רוטשילד. הובלנו מחאה חברתית, בועטת, נושכת כועסת אבל חברתית ומאחדת. בנינו קבוצה המתכתבת עם העידן החדש. הרישתי. הקהילתי. העולם הרשתי פרץ את גבולות השכונה, וכיום לרעיונות חברתיים אין גבול ואין טריטוריה ואין מגדר ואין אתניות. התוצאה, הרבה מאוהדים ומהאוהדות מגיעות מכל חבלי הארץ. יזמנו את ליגת השכונות וליגת הבנות ובאמצעות הרשת אנחנו מתקשרים, לומדים שירי אוהדים חדשים ונחשפים לרעיונות המגיעים ממאות חברי העמותה. מבחינתנו תם עידן עסקן הכדורגל המדושן הטס במחלקה ראשונה לקוקטייל עסקני. זהו זמן האולטראס. זמן המעבר מקפיטליזם חזירי לכלכלה שיתופית ולנשמה שיתופית. הפועל קטמון כבר אינה היחידה, בעקבותינו קמו קבוצות אוהדים נוספות. הפועל רובי שפירא חיפה, בית"ר נורדיה ירושלים, הפועל אוסישקין ת״א ועירוני אשדוד. כשהאוהדים מנהלים את הקבוצה השקיפות הופכת להיות ברירת מחדל, החברתיות היא חלק בלתי נפרד והמהפכנות והקרסת הממסד הישן והמסואב הן הרוח הגבית. בחזוננו יום אחד כל הקבוצות בארץ יהיו קבוצות אוהדים. לא ממסד ולא נסיכים ולא נעליים צהוב מסטיק של נייקי ביורו. רק אולטראס.
אולטראס קזבלנקה ״חסרי החולצות״ מקור השראה לשירים ביציע: