במשך שנים הלעיטו אותנו בזה שיש שני עולמות הוירטואלי והפיסי. אני לא מבין את ההבחנה הזאת. מבחינתי פייסבוק/טוויטר/יוטיוב או כל רשת חברתית אחרת הם מקום לכל דבר ועניין. אין יותר אוף ליין ואון ליין. ממשי ומדומה. מבחינתי היכן שהתודעה שלי מתעצבת זה מקום. היכן שאני מתנסה וחווה זה מקום. היכן שאני מתעצב מתעצבן או שמח או מרגיש זה מקום. היכן שאני מתקשר זה מקום. התודעה לא מכירה בהפרדות מלאכותיות. עיצבנת אותי ברשת אז אני לא קונה את המוצר שלך בסופר. עצבנת אותי בסופר אז אני כותב על זה ברשת.
אז למה ההפרדה הזאת עדיין חיה, נושמת ובועטת? הסיבה הפשוטה היא שזה עדיין משרת את האנשים הקדם רשתיים, מבוהלי העידן המחובר, שלא מבינים את השפה והקודים החדשים המתעצבים במקומות הכל כך ממשיים האלה. ״אה, העולם הוירטואלי הזה, עזוב שטויות״ אומרים לעצמם הקדם-רשתיים. ככה החרדה קצת שוכחת והבורות מקבלת לגיטימציה. מין רסקיו כזה.
רק לפני יומיים העלינו לאויר את הבלוג החדש שלנו ״פרגרף״ - וכבר יש לנו מתחרה רציני מבית סנאפצ׳אט - “Real״ המקים הוא נתן יורגנסון הפילוסוף/סוציולוג של סנאפצ'ט. השם מעיד על תפיסת המגזין, הכל אמיתי הכל מוחשי. אין יותר און ליין ואוף ליין אלא רק תודעה מתעצבת.