השבוע נכנסתי לבית קפה קטן וכשנמלטתי מהמוזיקה מחרישת האוזניים אל השולחנות שבחוץ גיליתי שבבניין הסמוך מנסרים בטון וגם את המוח שלי.
רעש הוא עניין יחסי, תלוי מקום, זמן, גיל ותרבות ובכל זאת, יצרנו מערכת כללים כדי להגן על עצמנו. אנחנו יודעים שבספריה לוחשים, החוק אוסר על צפירות שלא בעת סכנה ומי לא מכיר את ״עכשיו בין שתיים לארבע ואני מבקשת שקט״. אפילו הפוליטיקאים משתמשים בקריאות המואזין כדי לקדם אג׳נדות. רוב חיינו מתנהלים בתוך רעש, ובכל זאת יש נסיון לשמור על נורמה.
המילה רעש מיוחסת לווקאליות, אבל מה עם רעש ויזואלי? מדוע אנחנו לא חושבים לכבות את הרמקולים בדמות שלטי חנויות גדולים ומכוערים, שלטי חוצות, כלובי איסוף של בקבוקים למיחזור, ריהוט רחוב בוטה, באנרים קופצים, תאורות מסנוורות והרשימה ארוכה.
בזמנו הסירו את שלטי החוצות בנתיבי איילון לזמן מה בגלל הסכנה לנהגים שדעתם מוסחת ואחר כך החזירו אותם, כי כולם מרוויחים כסף גדול ולמי אכפת מתאונות. אבל מדוע לא לוותר על שלטים ולו כדי שלא יעצבנו את העין, ממש כמו המוזיקה הרועשת בבתי הקפה.
בקיץ האחרון טיילנו כמה ימים בטוסקנה ואומבריה, ומתברר שוב שחלק גדול מהנאת החופשה היא לא עוד תוספות, אלא החסרה. לא היו שם שלטי חוצות ואם כן, בודדים, קטנים, ולא על צירי תנועה. אין פחי זבל ירוקים, כתומים וכחולים על המדרכות ובכלל, הכל בווליום נמוך. כן, באיטליה! למה? כי רעש ויזואלי זה עוד סוג של זיהום אויר, אלא אם הוא מוגדר ומגודר, כמו פסטיבל האורות בטיימס סקוור, מרהיב ללא ספק.
למה לרעש ויזואלי אין יחסי ציבור כמו לרעש ווקאלי ומדוע מגבלות השילוט האחיד שהוטלו על בעלי החנויות ברחוב אבן גבירול כל כך יוצאות דופן? אולי כי שמיעה היא פחות נשלטת מראייה. אולי כי קל לנו להסיט מבט מלסתום את האוזניים. אולי כי אנחנו מגלים רעש ויזואלי דווקא כשהוא לא נוכח. אולי בגלל שאנחנו חיים בתרבות נעדרת אסתטיקה?
ואם בסוף הטור הזה נפתחו לכן/ם העיניים ואמרתן/ם ״וואלה נכון!״ תחשבו עלי, מעצב שיש לו בעין אוזן רגישה לזיופים. (308 מלים) זאב רביד - מעצב