כתבו: שיר שוורץ ונעם מנלה
אנחנו מתחילים כאן בסדרה שבמרכזה סוציולוגים שחקרו את החברה שלנו, והבינו אותה כפי שהיא נראית היום, אבל עשו את זה לפני 50 ,60 ו-70 שנה. כאלה שהקדימו את זמנם בהרבה מובנים. ניתן פה חיים חדשים ורלוונטיות לרעיונות שלהם.
הראשון בסדרה הוא זיגמונט באומן (2017-1925). רק לחשוב לאיזה עולם הוא נולד ומאיזה עולם הוא נפרד ומה עבר על האנושות בתקופה הזאת.
המושג המרכזי של זיגמונט באומן הוא "מודרניות נזילה". הוא טען שהעולם מצוי בזרימה אינסופית, מעין נהר תודעתי שאליו נקווים כל הזמן סממני תרבות, שינויי שפה סמלים ואייקונים חדשים ולכן הניסיון להשליט סדר בעולם כזה נועד לכישלון. לחשוב, רק שאת זה הוא אמר בתקופה בה הממים, האשטאגים, האייקונים והויראליות היו במצב צבירה מוצק ביחס להיום. קוביות הקרח של פעם נמסות היום אחת אחרי השניה. המקרר של העולם הישן התתקלקל. תגובות נבחרות מהפייסבוק: ״אני תמיד תוהה אם החוזים הגדולים מהעבר חזו את העתיד או שאנחנו מפרשים את דבריהם בהתאמה להיום (העתיד). כמובן שתהיה זו לא מורידה כהוא זה מערכם. ו....ממש תודה על הסדרה שמתחילה״ (ד״ר סיגל שפרן תקוה) ״מקסים. גם טענתו המרתקת/מפחידה המשלבת את מושגי ׳הרציונליות האינסטרומנטלית חסרת המעצורים׳ כהסבר לרוע האנושי המשתכלל ככל שהפוסט-מודרניזם הופך נזיל יותר״ (אייל שאול) ״מודרניות נזילה - אהבתי. משנה את הפרספקטיבה וגם את הרצינות איתה חלק מאנשים מתייחסים לעצמם״ (אולגה מינסקיה) ״כמעט כל תסריט תיאורטי אפשרי נחזה ע"י מישהו בעבר, ולכן בדיעבד אפשר תמיד לקחת אחד מהם ולהצביע עליו כנביא. לאור מציאות הסתברותית זו, מעניין לראות אנשים שצדקו בסידרה של קביעות, ולא באחת בודדת״ ( ד״ר רוני הירשפרונג) ״מקסים! הולך מצוין עם החיבה הגוברת של המערב לבודהיזם שמדבר על שחרור וזרימה. אחת הדרכים להתמודד עם הנזילות היא לשחות בתוכה או לשוט עליה. ובכל מקרה לשחרר את הצורך בסדר מושלם ושליטה״ ( ד״ר איריס גינזבורג) ״אין ספק שהוא צדק. אבל אם נקטין את מרווחי הזמן לשינויים שמתחוללים אזי תמיד נוכל למצוא שינויים ודינמיות בעולם. בכלכלה יש טענה שהשווקים תמיד ישאפו לנקודות שיווי משקל כי זה טבעי ומתחייב אבל מסתבר שרוב הזמן אנחנו בנקודות אי שיווי משקל לקראת, אולי ואולי לא, שיווי משקל חדש שלעולם לא מגיע. מעניין לחקור אם במאה מאתיים שנה האחרונות הדינמיות של השינויים משמעותית יותר גדולה מבעבר - כנראה שכן אבל שוב צריך להחליט מה קנה המידה (יגאל שקל)
1
״שווה להזכיר גם את גי דבור והחיבור המצוין "חברת הראווה" The people of the spectacle
תפיסת הדימוי במודרניות, שהועתק מסביבתו האסתטית הטבעית, והפך לגורם ייצור מרכזי במכלול יחסי האנוש. וכמובן עיקרון ה'ספקטקל' (spectacle) :הספקטקל (מחזה הראווה) "מופיע כמכשיר כוחני של המעמד השליט, המבקש לשמר את השיטה הקיימת. הספקטקל יוצר מעין אקסטזה דתית המזוהה עם המוצר החברתי, ובכך משרתת מגמות של קישור והפרדה, האחדה ושליטה במרקם החברתי הקיים". למשל: ההצלחה התקשורתית של ארגון דאע״ש (איתי תלמי)
״איזה יופי של פינה! תיאוריות סוציולוגיות הן דרך נפלאה לבחון דרכה את המציאות. ואני מניחה שהיו נקודות זמן בעבר, בהן היתה תחושה של התפרקות והתנזלות של מסגרות מוצקות - בעיקר שאקסיומות דתיות התערערו במרחב הציבורי. גם כשהחשמל נכנס לשימוש רווח. סקרנית להמשך הסידרה!״ (שירלי קנטור)