אנחנו נתקלים בהם במסנג'ר כשאנחנו מזמינים חופשות ולפעמים בצ'ט השירות של חבורת הסלולר. מדובר בתוכנות אלגוריתמיות שמיועדות לנתח שפת אנוש, להשיג תשובה עניינית ולהציג אותה בשפה מדוברת. הן נקראות צ׳טבוט. היום רובן פשוטות ולא מתיימרות, אבל העתיד כבר כאן ואנחנו מדמיינים אותן מדברות בדיוק כמונו. אנושיות (כבר היום בבתים רבים מעניקים שמות חיבה לרומבה). אבל האם נכון לתכנת צ'טבוט שיהיה בול כמונו?
***
יצא לכם פעם ללחוץ יד ובשבריר שניה להבין שזו פרוטזה?
התחושה מוזרה; חשש ורתיעה מעורבבים. לפחות ברגע הראשון.
פרויד קרא לתחושה הזו ״המאוים״ (Das Unheimlich). זו תחושה של חרדה, אפילו סלידה, שעולה בך כשאתה חווה את המוכר לך מגופך - ובאופן פסיכולוגי את עצמך - כשהוא מוטל בחוץ מולך. זו יד של אדם, כמו היד שלי, שמוטלת שם בחוץ מנותקת.
עד שההיגיון חוזר לפעול, יש שניה או שתיים של רגש רתיעתי חזק.
זה המאוים. ***
בעולם הרובוטיקה המושג הרלבנטי הוא "עמק המאוים"; The Uncanny valley . החוקרים מציירים גרף המציג את הרגש שמפעיל רובוט אצל הצופה. זרוע רובוטית במפעל; רובוט לגמרי לא אנושי, לא ישפיע עלינו רגשית. רובוט דמוי אדם, צווחני ומנצנץ, כמו בסרטים המצוירים, יעורר בנו חיבה.
אבל הנה אנחנו מגיעים לנקודה מעניינת, נקודה שבה הרובוט דומה לנו מספיק, אבל עדיין רובוטי. כאן מתעוררת בנו תחושת המאוים.
כאילו בן אדם – כאילו אני – אבל לא ממש. ככה נרגיש, כנראה, כשנדבר עם צ'טבוט כמעט אנושי. הכמעט הזה עלול להכות בנו לשנייה שתיים ולגרום לנו לאי נוחות חזקה. כמו התחושה הראשונית למגע הפרוטזה.
***
אז איך נכון לתכנן צ’טבוט? לפגום בו! להשאיר פער בינו ובינינו. אסור שיתקרב אל נקודת המאוים. אסור שיהיה כמונו.
***
Comments