PARAGRAF
  בלוג אירוח על עולם בהשתנות מתמדת

בלוג אירוח בעריכת נעם מנלה

הסוציולופים -האינטראקציה הסימבולית

כתבו: שיר שוורץ, נעם מנלה

״הסוציולופים״ -הסוציולוגים והפילוסופים שהקדימו את זמנם והם הכי רלוונטיים להיום. פרק 2. (בתמונה: אביר חופש שנדד מצי׳לה להונג קונג).


קראו להם אסכולת שיקגו. הם פעלו בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הם טענו שכדי להבין את המאקרו צריך להתבונן במיקרו. באיך מידע זורם בין האנשים. איך הם מדברים אחד עם השני, איזה סמלים הם חולקים ובעיקר לעקוב איזה שינויים מתרחשים בתקשורת הסימבולית הזאת ביניהם. אם נבין את זה נוכל להבין את רוח התקופה ואת העתיד לבוא מבחינה חברתית. הרעיון הוא שערכים, רגשות, פרדיגמות של האדם מתעצמות כתוצאה מסימבולים אליהם הוא נחשף והחודרים לתוך הזהות העצמית שלו.


עכשיו בואו נקפוץ כמעט 100 שנה קדימה ל-2020. האינטראקציה הסימבולית נכנסה למאיץ חלקיקים מטורף. אנחנו מופצצים בסמלים, ממים, אשטאגים, אייקונים, אימוג׳ים ושפה שמשתנה כל רגע, מכאן שהתודעה והרצונות והערכים שלנו נעים בקצב מטורף. הצד השני של המטבע. מי שלא חי ורואה ושותף לאינטראקציה מאבד את הקשר עם המציאות המשתנה.


צ'ארלס הורטון קולי ממייסדי האסכולה: (1929-1864) אנשים נוטים להתנהג, להעריך את עצמם ולחיות את חייהם על בסיס איך שהם תופסים שאנשים אחרים חושבים עליהם. "האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא". האמירה הכי אינסטגרמית אבר. דרך אגב האמירה מיוחסת גם לגופמן שמופיע פה, בהמשך אבל לפי ויקי הוא הראשון. ארווינג גופמן (1982-1922 - המותג של האסכולה): בני אותה תרבות (ואנחנו נוסיף קהילות רשתיות) מפרשים סלנג בצורה דומה, נוהגים לפי נורמות מקובלות ויש להם אמת נרטיבית ובעיקר ציפיות ביחס לאנשים שעמם הם מקיימים יחסי גומלין. המצב היום הוא שהציפיות לא ממולאות. תחשבו על מורים בבתי ספר או הורים עד כמה הם שיפוטיים כלפי השינויים האלה (הם שטחיים, בורים, לא חיים בעולם אמיתי, אין להם חברים אמיתיים ועוד) תופעה המייצרת ניכור חברתי אדיר.

בעולם כזה החלוקה הדורית-גילאית כבר לא מחזיקה כל כך. החלוקה היותר משמעותית היא עד כמה אתה חולק, משתתף, חשוף ופתוח להבין ולקבל את הסמלים החדשים שמאות מיליונים מושפעים מהם. הג׳וקר כמשל. או במלים אחרות עד כמה אתה לוקח חלק באינטראקציה הסימבולית של העולם.


לרוצים להרחיב אבל לא חפירה אז קבלו קישור לסרטון של 3.30 דקות ב- Khan Academ http://bit.ly/2OaZ4cv

תגובות נבחרות מהפייסבוק:

״זה מתכתב עם הספר חברת הראווה של גי דבור (1967). דבור היה קולנוען, מבקר תרבות, הוגה פוליטי, מהפכן, סופר ומנהיגה הלא - מוכתר של התנועה הסיטואציוניסטית - קבוצת אוונגרד אמנותית, פוליטית ורדיקלית שפעלה באירופה מ - 1957 עד 1972, ושאפה להעמיד אל מול חברת הראווה המנכרת פרקטיקה ביקורתית שקידמה ערכים כיצירתיות, משחק, הרפתקה, עונג, דמיון ותשוקה... היצירתיות והמשחק בראי השינוי״ (ד״ר אשר עידן)

״אני חושב שהגדולה של אותם סוציולופים היא הנחת תשתית להבנת תופעות חברתיות ואנושיות מעבר לזמן ולמקום בו הן נכתבו ולכן הרלוונטיות שלהם לכל זמן ועת. גופמן ניסח היטב את הסוגיה של אמת נרטיבית ובעיקר את ההבדל בין דור (גילאי) לתקופה (אפשרי להיות בה בכל גיל). וגם כאן שווה להזכיר שהאמירות על חדלות וקטנות הדור הצעיר הן אופייניות לכל תקופה (החל מהציטוט של סוקרטס על הדור הצעיר שחובב פינוקים ועד ימינו אנו)״ (אופיר צ׳רניאק)

״גופמן דיבר על כך שכולנו מעמידי פנים ומנסים ליצור רושם ללא הרף על האחרים. את ניהול הרושם אנחנו עושים בשתי מערכות דילוור: האחת - ורבלית, והשניה - סימבולית. ואנחנו משחקים בין שתיהן ללא הרף. הסינכרון ביניהן יוצר הלימה ואמון. אם אין הלימה בין שתי המערכות הללו - נוצר חוסר אמון. אכן, מאיץ החלקיקים המטורף והתזזיתי שבו אנו חיים, שמכתיב עוד ועוד מערכות סימבוליות בקצב מסחרר של האשטגים, אימוג'יס, קיצורים, ממים, תמונות וסרטונים, מציאות מדומה ועוד ועוד - מאבד הרבה אנשים בדרך... כי כשאתה לא בזרם הגדול של הסימובליקה שנוצרת, אזי הפרשנות שאתה מייצר אל מול הטקסט (הכתוב, המצוייר, מוסרט, מוביל מחאות ברחובות, מולבש בצורה שאינך מבין, ועוד) - עלולה להיות פרשנות לא רלוונטית, שיפוטית, מתלהמת, לא מבינה, מוקצנת, או אדישה (שגם זו רעה חולה״ (סיגה מאור)