הסוציולופים - אירווינג גופמן וריקוד המסיכות

״הסוציולופים״ -הסוציולוגים והפילוסופים הקלאסיים שהכי רלוונטיים לעידן הטכנולוגי/דיגיטלי - פרק 8 בשיתוף שיר בוים שוורץ ארווינג גופמן 1982-1922, אחד הסוציולוגים החשובים של המאה ה-20, שמוזכר בנשימה אחת עם אמיל דורקהיים, מקס ובר ומרגרט מיד. הוא ידוע בעיקר בזכות תרומתו לתיאוריית האינטראקציה הסימבולית עליה כבר כתבנו פה ולתאוריית התפקיד. גופמן מרבה לעשות שימוש במטאפורות מעולם התיאטרון. מבחינתו בני אדם משחקים תפקידים שונים על במות חברתיות שונות ולובשים ופושטים מסכות כל הזמן. הוא ממחיש זאת על ידי שימוש במילה "Person", שמקורה בשורש היווני "Persona" (מסכה). הוא טוען שאת העמדות, האמונות והרגשות ה"אמיתיים" לרוב לא ניתן לגלות ישירות אלא בעיקר דרך התנהגויות ודיבור הנתפסים כלא רצוניים וספונטניים. בספרו ״הצגת האני בחיי היום יום״ גופמן מחלק את הרושם שאנו עושים לשני ממדים – המציג והדמות. המציג עוסק ביצירה מודעת של רשמים והדמות (Character) היא סך הרשמים הרצוניים והבלתי רצוניים. בעולם הקדם רשתי הפער בין המציג לדמות היה גדול והושתת על מעט מימדים אבל עם כניסת הרשת לחיינו, נכנסו עוד מימדי היכרות, בלתי פורמליים בעיקר. הקורונה צמצמה את הפער בעוד דרגה לפחות. ניתן לראות את הזמר הנערץ, שהתרגלנו לראות אותו באיצטדיוני ענק או בטלויזיה מדבר מהבית - מהמטבח עם שורטס (בריאן מיי למשל). גם בפגישות הווירטואליות אנחנו חשופים בטרנינג ללא תכשיטים, איפור, תיק, עניבה ושאר ההגנות התדמיתיות שאנחנו מקפידים לעטות על עצמנו. כל שפת הגוף אותה אנחנו משדרים לעולם הצטמצמה לחלק העליון שלנו. אנחנו מאוד לא מורגלים בזה. העוצמה הפנימית של רבים נחלשת ללא ההגנות שהזכרנו. בדרך כלל כדי לדעת מיהו האחר אנחנו מתמקדים בלבוש (הלבוש לא עושה את האדם כפי שנהוג לומר הוא רק מנסה לייצר לו דימוי מבוקש), שפת גוף, אופן לחיצת היד, הבעות פנים וכמובן הטקסטים ועוד. בימיי הקורונה אנחנו נמצאים בסיטואציה חדשה לחלוטין, לא מוכרת לנו. אנחנו נדרשים לעטות מסכה שמסתירה 90 אחוז מהבעות הפנים שלנו, אנחנו לא מפגינים מחוות פיזיות כמו לחיצת יד, חיבוק או צ'אפחה חברית. אנחנו במין תיאטרון בחשיכה. ההצגה שלנו ירדה מהבמה אבל גם של הזולת. איבדנו את היכולת "לקרוא" את האחר ולשדר לו. זאת אולי הסיבה שאנשים רבים שהולכים בימים האלה ברחוב רבים מרגישים תחושה מוזרה שנעה בין מבוכה לחשש. נוסיף לזה שמסיכה מוסיפה מסתורין קרימינלי לעתים. יורם יובל כותב ״אם אתם בחוץ, באוויר החופשי, ואתם במרחק של יותר משני מטרים מאנשים אחרים, אין סיבה לעטות מסכה. תנו לראות את החיוך שלכם״. זה חשוב לחוסן הנפשי-הקולקטיבי שלנו.