הסוציולופים - הטוב הרע והג׳וקר

מאת: נעם מנלה ושיר בוים שוורץ

איך הפך רוצח פסיכופט לגיבור המחאות שמטלטלות את העולם? שנת 2019 היתה שנת המחאות. בעשרות מדינות יצאו אנשים לרחובות למחות כנגד השחיתות וכנגד השלטון המסואב המחזק את החזקים ומחליש את החלשים: צ׳ילה, בוליביה, אקוודור, צרפת, גרמניה, קטלוניה, עיראק, לבנון, ניגריה, הודו, איראן, הונג קונג ועוד. בתוך כל הכאוס הזה, בכל היבשות, במדינות כל כך שונות זו מזו, בתרבות, באופי המחאה ובסיבות ליציאה לרחובות בלטה דמות אחת  – ג׳וקר. הג’וקר הוא דמות הנבל המבריק בסרטי באטמן, הנמסיס של באטמן, שזוכה פעם בכמה שנים לסרט משלו. ג’ק ניקולסון גילם אותו, הית לדג’ר (שאף זכה עליו באוסקר לאחר מותו), מארק המיל דיבב אותו בסדרה המצוירת ובמשחקי המחשב וב-2019 הגיע תורו של חואקין פיניקס להיכנס לדמות הזאת בסרטו של טוד פיליפס.

טוד פיליפס מיישר בסרט הזה קו עם הצייטגייסט – רוח התקופה – בה הטוב, הרע והמכוער והיפה מתערבבים, נפרמים ונתפרים מחדש. גיבורי העל הישנים, המודלים לחיקוי והצלחה, אלו שהופיעו על השערים של המגזינים הנוצצים, מאבדים את זוהרם. והנבלים? בעיניי רבים הם בכלל קורבנות, הם התוצר של חברה ששכחה, הפקירה, דחקה אותם עם הגב אל הקיר עד שאין להם ברירה אלא לחצות את הקווים. “קשה שלא להעלות על הדעת שהמנטליות שיצרה סרט כמו ג’וקר והופכת אותו ללהיט היא אותה אחת שמעלה דמויות כמו טראמפ, פוטין, אורבן בולסנרו, ארדואן לשלטון: שליטים שנדמה שהתפקיד העיקרי שהוטל עליהם מצד הבוחרים הוא לזרוע הרס וכאוס במערכות השלטון המסורתיות״ (יאיר רווה). תחושת המחאה ההמונית ואחדות נגד דיכוי בהחלט הפכו את ג’וקר למפורסם יותר מאשר מקביליו כמו “מסיכת גיא פוקס” בסרט “V for Vendetta” או “האגרוף השחור” של תנועת הקומוניסטים. הג׳וקר חי בעיר גותהם, בה הפשע נמצא בכל פינה, השירותים החברתיים לא מתפקדים, התושבים מופקרים לגורלם ועשירי העיר לא רואים אף אחד ממטר.

“They don’t give a shit about people like you, Arthur.  And they don’t give a shit about people like me either” (Joker) הג׳וקר אינו ימני או שמאלני, אינו דמוקרט או רפובליקן הוא רק אחד שיודע שהמשחק הדמו-דמוקרטי לא רואה אותו .ממטר. הוא רק סמל, אייקון, אימוג׳י למודר האולטימטיבי

עם יציאתו לאקרנים, הסרט עורר פאניקה בקרב הממסד, בעיקר הביטחוני, אבל גם החינוכי (בדומה לתגובה ל“תפוז המכני” של קובריק מ-1971), שזיהה את הפוטנציאל הנפיץ וגם כפועל יוצא לאירוע שהתרחש בארה״ב במהלך הקרנת הסרט “עלייתו של האביר האפל” ב-2012 (הסרט הקודם על הג׳וקר) בו צעיר אמריקאי ירה בצופים. החשש הגדול היה שזה יעורר השראה בקרב מעורערים בנפשם או צעירים אנטי ממסדיים. זה לא קרה, לפחות לא בצורה הזאת אבל חששו של הממסד מרוח הג׳וקר התבררה כנכונה מבחינתו. המתח בין הממסד ל״רוח הג׳וקר״ היה הבסיס עליו נבנה השיווק של הסרט.

איך מפתים את הקהל האמריקאי לבוא לצפות בסרט שהגיבור שלו הוא מתבודד פגוע נפש שברשותו אקדח במדינה שבה יריות לעבר ההמון הן דבר שבשגרה?

בדרך כלל לכידת הצייטגיסט (שהוזכר קודם) היא ניצחון לסרט, וכשהצייטגייסט מועשר בקונפליקט מול הממסד (המחזמר שיער, למשל) האנרגיה שנוצרת היא השיווק הכי יעיל. ההחלטה השיווקית המבריקה היתה – מעל מפני השטח – לא להוסיף שמן למדורה אלא לשווק את הסרט באופן הכי פשוט. טריילרים בנאליים, פוסטרים חזקים אבל נייטרליים מבחינת האמירה, אמירות יח״צניות לא מתלהמות וערוצים רשמיים משעממים באינסטגרם ובטוויטר ובעיקר התרחקות מהמתח בין הממסד לצופים. מתחת לפני השטח, אין הוכחות, אבל ניתן להניח שהיה מי שדאג ללבות את הקונפליקט. ככל שהמחלוקת סביב הסרט גברה וככל שאנשי הממסד נבהלו ממנו יותר והוציאו אזהרות – כך הצעירים הגיבו ברשתות, נוצרו קבוצות, ממים, האשטאגים (jokermovie#joker #gothamcity #jokerstairs #joker2019 #arthurflek#), איקונוגרפיה ויותר ויותר צעירים זרמו לבתי הקולנוע.

קטגוריה משלו

עוד נדבך שדרש פתרון יצירתי הוא העובדה שג’וקר הוא יציר DC Comics, חברת קומיקס אמריקאית ואחת מחברות ההוצאה לאור הגדולות והמצליחות בעולם (המתחרה של מארוול), שאחראית לפרסומם של כמה גיבורי על שנכנסו לקלאסיקה האמריקנית: סופרמן, באטמן, וונדר וומן, ליגת הצדק ועוד כאלה שהם הצד השני של המטוטלת, הטוב הטהור. סיווג הצפייה של אלו הוא PG-13, כלומר שחלקים מהסרט אינם מתאימים לצפיית ילדים מתחת לגיל 13. ג’וקר סווג כ-R, סרט שהצפייה בו מתחת לגיל 17 מותרת רק בליווי הורה. זה כמובן פוגע בשיווק הסרט, וגם ביכולת ליצור מרצ’נדייס או תחפושות לליל כל הקדושים עבור קהל צעיר. טוד פיליפס, הבמאי, הציע לחברת ההפקות לייצר סיווג חדש שייקרא DC Black, סיווג שלא יוגבל על ידי דירוג גיל, ותחתיו יקוטלגו סרטים שמציגים את הסיפור של הדמויות (גיבורים או נבלים) אבל לא בהכרח כפי שמכירים אותם מספרי הקומיקס. אלו סרטים ייחודיים, אדג’יים, פרובוקטיביים שמבוססים על סיפורי הקומיקס המוכרים לנו. היום, אנשים מחפשים את הסיפור מאחורי הדמות, להבין למה הנבל הגיע בכלל להיות נבל? בג’וקר אנחנו רואים איך סיפור חייו של ארתור פלק הוביל אותו להיות מה שהוא. בצורה כזאת יותר קל להזדהות עם הדמות, הוא הופך לעגולה יותר לעומת הדמויות בסרטי הקומיקס הקלאסיים. וורנר הסכימו לקבל את ההצעה, ונדמה שאנחנו עומדים להיכנס לעידן חדש לגמרי של סרטי DC Comics. ג׳וקר יצר קטגוריה חדשה.

החלטה שיווקית מעניינת נוספת של וורנר היה בחירת תאריך יציאת הסרט – בסתיו. בניגוד לסרטי קומיקס קלאסיים שיוצאים בדרך כלל בקיץ או בתקופת החגים. על ידי כך סימנו בוורנר לצעירים, קהל היעד, כי ג’וקר אינו אחד מסרטי הקומיקס הסטנדרטיים שלהם. האולפן גם בחר שלא לקשר שום מוצרי צריכה (מרצ’נדייז) לסרט. במקום זה וורנר שיווקה את ג’וקר כדרמה מתוחכמת וראויה לפרסים ואף לאוסקר. כיום דרך אגב המרצ׳נדייז של רוצח ההמונים הפסיכופט חוגג. הניכור האדיר אותו חווים האנשים בגותהאם משקף את התחושה של רבים במדינות רבות רחבי העולם. יותר ויותר אנשים מאבדים את התקווה ויוצאים לרחובות במסע שתכליתו לשבור את השיטה. ג׳וקר הוא גלגול של עולם גלוקאלי. מצד אחד – אירועים גלובאליים עוברים התאמה לכאבים, לצרכים ולתרבות המקומית. הרעיונות מדלגים מעל המחסומים הגאוגרפים ונעים במהירות אדירה דרך הרשתות לכל פינה. מצד שני – המסרים החתרניים והקיצוניים של הסרט והפופולריות שלו בקרב צעירים ברחבי העולם סייעו למפגינים לייצר ויראליות למאבק שלהם שחוזרת מהלוקלי לגלובלי. כך, צעירי הונג קונג הנלחמים על זהותם ונהגי המשאיות בצרפת הנלחמים על הפנסיה שלהם חולקים גיבור משותף. ברית המודרים.

ג’וקר הוא תמרור אזהרה נוסף מפני מציאות חסרת אמפתיה וחמלה, בה חוסר השיוויון קיצוני מדי. מציאות של מודרים רבים מדי – שמתארגנים היום בקלות באמצעות הרשת ומנסים לשנות את מצבם. באופן פרדוקסלי, במציאות הכאוטית בה כל השדים החברתיים יוצאים מהבקבוק והסדר הישן נראה לפני פירוק – דמות כמו ג׳וקר מצליחה לייצר הזדהות, כי ג’וקר הוא אני, הוא אנחנו – דמות שאולי יום אחד יצא השד גם ממנה.