WRITING ABOUT DECLINING DINOSAURS AND THE BIRTH OF DARING SOCIETIES
מי ומה זה פרגרף?
28.5.16
פרגרף כשמו, הוא בלוג של פרגרפים. אנחנו כרגע ארבעה אנשים, ואורחים יקרים מצטרפים על הדרך: אלכס רוזנפרב, אושי שהם קראוס, איתי תלמי ונעם מנלה, שחיים מלעבד סקרנות לכלים יישומיים. גם אנחנו מנסים להתרגל למציאות של מהפיכה מתמדת, של עולם המשתנה בשניה. אנחנו חיים באופן אקטיבי את העידן הרדיקלי והמרתק הזה, חוקרים, מרצים, כותבים, יוזמים, יועצים, ויש לנו מגזין חדש בו נסקר בגיחות קצרות את החברות החדשות, ארגוני ועובדי העתיד, עולם ה׳VUCA', שיווק, ניהול חדש, יצירתיות, תעוזה, שקיפות, מיומנויות העתיד, סתגלנות, יזמות, ועוד. שמתם לב שבעברית, משמעות המילה חברה היא גם Company, וגם Society? זה הענין. המגזין הוא חלון ראווה לרעיונות, סוג של עדשות פנורמיות לעולם חדש ואולי בכלל חברת תיירות לטיולים לא מאורגנים בעולם מטורף. כל פרגרף גג 300 מילה. נשדר גם ויגרף (וידאויים קצרים) ווקאלים (פודקאסטים קצרים). קריאה נעימה.
על גולש גלים וטרנסג'נדר שאוהב קולה
הפרגרף של נעם מנלה ואושי הם קראוס
20.6.2016
אחד המאפיינים של האדם הרשתי הוא החזרה לשבטיות ולהדדיות. ״השבטים״ שבהם אנחנו חיים ומתנהלים בימינו שונים במהותם מהשבט העתיק; למעשה אנחנו חברים בכמה שבטים במקביל. חלקם קבועים כמו שבט ההומוסקסואלים, וחלקם נזילים, כמו שבט חברי הקאר-פול של ההורים בגן דינה או שבט הנשים המיניקות. חלקם שבטים רעיוניים (טבעוניים) וחלקם שבטים מעשיים (ילדוקטור רופאי ילדים הנותנים תמיכה דרך הפייסבוק).
בכל שבט באה לידי ביטוי זהות אחרת שלנו. אנחנו מרובי פנים ומכאן הזהות עצמה הופכת נזילה ומורכבת יותר. לא עוד איכר נוצרי שחי בכפר אבותיו ומתמחה בגידול ענבים, אלא טראנסג׳נדר, שהוא עורך נלהב בויקיפדיה ומתכנת בחברת הייטק. אז איך בעצם משווקים לו?
נוקשות מותגית
המותגים הישנים איתרו קהל יעד והקרינו עליו את הערכים שלהם; ערכי המותג. הפרסומאים של העבר ציפו שהדימוי שהם מייצרים יקרין על המשתמשים ויצור מהם קבוצה זהותית אחת. גולשת בים? טעם החיים הוא קוקה קולה (דמיינו כמובן תמונה של גלשן עם גולשת שותה תוך כדי גלישה), חנון? טעם החיים הוא קוקה קולה (וכאן תמונה של חנון מבלה מול המחשב כשהוא שותה פחית). צעיר כוסון? טעם החיים הוא קוקה קולה (סקס על שולחן כשהיא מחזיקה בקבוק ביד). הקרנה, כבר אמרנו?
אלסטיות מותגית
היום שיטת ההקרנה כבר לא עובדת יותר. ערכי המותג לא מעניינים אותנו כהוא זה. ״מוות לערכים״ (של איתי תלמי). הם בשביל הארגון פנימה, לא בשבילי. מה שמעניין אותי היום הם הערכים שלי ושל השבט שלי. המותג הנעלה נדרש להתחבר לערכים שבהם אני חי באמצעות הזהויות השבטיות החדשות. מכאן שאנשי השיווק נדרשים לסוג חדש של חשיבה. אלסטית. כזאת שמבינה שהחיים שלנו מגוונים, מורכבים ולעתים אפילו סותרים. בכל מקום צריך לדבר איתנו אחרת. אין יותר טון אחיד, מוסיקה אחידה, צילום אחיד. שפה אחידה. יש רק אותי, מרכז העולם, ואני שונה בכל מקום ואתם תזיעו קשות כדי להתחבר לערכי העולם שלי. אה, הערכים שלי כרגע כי תיכף אני עובר שבט ושם מעניינים אותי דברים אחרים לגמרי.
VUCA. Shift happens
הפרגרף של איתי תלמי
10.5.16
מרתק לחוות בשינוי רדיקלי ב - live. עולם במהפיכה מתמדת. יש ׳נורמלי חדש׳. ברירות מחדל חדשות. כולם מרושתים בטירוף. כולנו מתרגלים למציאות של זיגזג, מקלפים יבלות מעיקות של כלכלה ישנה ופועלים בפלטפורמות של שפע שיתופי. מעבר הכח הוא קוטבי. ה׳למטה׳ הוא ה׳למעלה׳ החדש. הארגון ״הכנסייתי״ הישן מתפורר לו. ערכי העולם הישן מתפקעים כמו סנטימנטים של עולם נאיבי. אמון זו האהבה החדשה.
לתקופה שאנחנו חיים בה קוראים עולם ה - VUCA.
Volatility: תנודתיות - אירועים לא צפויים פתאומיים משנים את חוקי המשחק.
Uncertainty: אי-ודאות, כל האפשרויות סבירות, הנסיבות לא צפויות, אינטראקציות זה שם המשחק.
Complexity: סיבוכיות - כאוס וסדר חיים יחד בהרמוניה ובאי הרמוניה במבוך המידע והאפשרויות.
Ambiguity: עמימות - הצלול מפנה את מקומו לעמום. שליטה לחוסר שליטה. ודאות לחוסר ודאות.
נשמע לכם מאיים, מפחיד, משתק? אז תנו לנו לחדש לכם דווקא בעמימות הזאת מסתתר לו עולם מופלא של יצירתיות, חדשנות, אפשרויות שאי אפשר כרגע להעלות על הדעת.
אז מה עושים? הופכים לאמפיביים וזורמים. עזבו את הציניות ובולשיט של הניו אייג׳. רק ככה תשרדו. מי זורם בטבעיות? סטארטאפים ויזמים מהדור ומהתפיסות החדשות. זה לא גיל, זה רעיון. בשביל לחבר אתכם לרעיון הזה פתחנו את פרגרף. נספר על מערכות חדשות, מכלילות, המאפשרות המרת יחסים תרבותיים, חברתיים, וטכנולוגיים לערך כלכלי הדדי. הכל מתעצב מחדש ומשתנה עם הזרם. זה פרגרף. מסע לעולמות ועתידים בבנייה. נשתדל להיות חתרניים. תקראו לזה מיקור-דימיון. כמו משלחת לג׳ונגל חדש. החיים שלנו בפרגרף.
ממשק משתמש לממשק שיחה
הפרגרף של אלכס רוזנפרב
10.5.2016
אחרי 6,000 שנות שליטה אבסולוטית של המונולוג, קבוע וחקוק על קירות סלע גרניט ושיש, על מגילות פפירוס או עור, הצהרות מודפסות על נייר מכתבים עם לוגו, ונאומים מקוריינים ברדיו או מפומפמים על פודיום משודר לטלוויזיה. הגיע השלב הבא בתקשורת ההמונים האנושית: הכתיבור - החיבור בין שיח רצוף ודיבורי בזמן אמת לבין כתב האותיות. בקבוצות הוואטסאפ שמנהלות המחנכות בבית הספר היסודי עם תלמידי כיתה ד׳ כולם יכולים לדבר מאותו הגובה, הטקסטים של המורה והתלמידים רצים ביחד בפיד ללא הפרעה, בקצב ורצף שאינו נקטע כדי לתת כבוד למורה, או שקט שעושים לפני שתלמיד מקבל את זכות הדיבור.
אותו הדבר קורה גם בפיד של רוה״מ בנימין נתניהו כשהוא משחרר פוסט לשאלות ותשובות מול חברי הפייסבוק שלו, בתדירות גבוה פי כמה מזו שהוא מוכן לפתוח מול עיתונאים. בכתיבור אני וסוכן המשכנתה יכולים לדבר בלי שהוא יראה את הפרצוף המבולבל שלי, ואני יכול לחפש בגוגל את השאלות הנכונות בלי שהוא ידע מה אני כבר יודע.
בעולם הכתיבור המותג שווה לי, ולכן כדאי למותג החדש קודם כל, לשכלל מאוד מאוד את יכולת ההקשבה שלו.
חפש את הכאב
הפרגרף של נעם מנלה
10.5.16
סרט טבע בנשיונאל ג׳אוגרפיק. עדר אנטילופות מריח את הנמר. הן נסות על נפשן. מספר אנטילופות מתנהגות מוזר, הן קופצות גבוה במקום. הן לא נסות. הנמר קרוב. הן לוקחות על עצמן סיכון עצום. מה עובר עליהן? תקלה במנגנון ההישרדותי? ממש לא, האנטילופה מעבירה לנמר מסר פרסומי חד וברור. אני צעירה וחזקה לא תתפוס אותי. הוכח שבמעל 80% מהמקרים הנמר מאמין לאנטילופות ומעדיף לשעוט לעבר העדר המתרחק. הזאולוג אמוץ זהבי קרא לזה ״עיקרון ההכבדה״. במלים אחרות, רוצה להעביר מסר אמין, תכביד על עצמך, קח סיכון. לאמת יש מחיר כי להצהיר הרי כולם יכולים. האנטילופה משלמת ״דמי רצינות״ של קרבה לנמר עבור אמינות המסר – צעירות.
בואו נשים את זה על השולחן, אנחנו לא מאמינים לכם. אתם באים לעבודה וחושבים כל הזמן איך להנדס אותנו. יש לכם צוות שלם של יועצים שכל תפקידם זה לעשות מניפולציות יותר מתוחכמות, אתם מממנים מחקרים מדעיים עאלק, אתם מסתירים בעיות גדולות באותיות קטנות, מבלבלים את המוח בפרסומות נבובות ובשעת משבר מוציאים הודעות דובר מכובסות. התוצאה היא שרמת האמון כלפי תאגידים, חברות ומותגים צנחה ב-50% ב-10 שנים. על-פי ארגון ״מעלה״ האמון בחברות המזון עומד על 14% בלבד. תחשבו על זה 6 מתוך 7 צרכנים לא מאמינים למה שחברות אומרות. השביעי עוד בפולניה היה סקפטי. כשאין אמון הופכים ל״נשאים״. ״נשאים״ של מחאה, של נטישה, של שנאה.
אז איך מחזירים את האמון? מתייעצים במומחיות הכי גדולות. האנטילופות. לומדים מהן את עיקרון ״דמי הרצינות״. תאגיד הפארמה הענקי CVS מכריז על כניסתו לעולם ה-Health Care. אפשר כמובן לעשות קמפיין גדול כמקובל עם הרבה רעש וצלצולים, להביא סלבריטי ולדפוק בראש שבריאות זה הראל, אופס, סליחה . CVS לדפוק בראש אפשר, אבל לגרום לי להאמין זה כבר סיפור אחר. החברה מחליטה על הסרת כל מוצרי הטבק ממדפי החברה. ההכבדה, ויתור על מחזור של שני מיליארד דולר בשנה. המניה מתרסקת. זה כואב. אבל כואב זה טוב. זה מייצר אמון.
רשת פטגוניה משלמת דמי רצינות לאסטרטגיית שמירת הסביבה שלה כשהיא קוראת בבלאק פרידיי ללקוחותיה, להיכנס לרשת ולא לקנות בגדים חדשים אלא למחזר. מישהו שם ויתר על הכנסה יפה. קיקסטארטר חושפת את הבטן הרכה שלה לעיתונאי חוקר בעקבות תקלה. הממצאים שלו לא מחמיאים לחברה אבל האמון כלפיה דווקא עולה. תשוו את מה שעשתה להודעת דובר קלאסית.
לסיכום, רוצה אמון, תוכיח שאתה ראוי לו. משוואת האמון קובעת כי ככל שההוכחה מכאיבה יותר רמת האמון תעלה בהתאם. מאמינים לי?
הפוסט בגרסת ווקאל, תחת השם ״דמי רצינות״
אופוס סטקטו 1
הפרגרף של אושי שהם קראוס
10.5.16
פעם היה מרווח גדול בין לקוחות פוטנציאלים ליצרנים. מחלקת השיווק עמדה כגשר בין שדה מוערך של לקוחות, או סייעה לבנות את השדה הזה. היום עם התגברות השימוש בטכניקת החיזוי האנליטי (Predictive Analysis) הולך ונסגר הפער הזה באופן דיגיטלי.
יצרנים יוכלו לדעת, בדיוק מבוסס סטטיסטיקה, איזה מוצר יתאים לכל אדם. הם יוכלו להעביר אליו את ההצעה באמצעים דיגיטליים. חלק משמעותי ממה שאתם עושים יהפוך ללא רלבנטי.
WTF
כבר היום השפעת אנשי הדיגיטל גדולה. עיקר ההצלחה של קמפיין הבחירות של אובמה מ-2012 נזקף להצלחת אנשי הדאטה. אובמה הבין שבלתי אפשרי לשלוח מתנדבים אל כל כל מצביעי הרפובליקנים. צוות הניתוח הדיגיטלי ליקט בפינצטה את עשרות אלפי המתנדנדים בעלי הסיכוי הגדול לעבור לדמוקרטים. מתנדבים ידעו בדיוק לאיזה בתים להגיע. את עיקר העבודה עשו הגיקים, לא הקריאייטיב.
אז מה?
אם אתם לא רוצים שגורלכם ידמה לגורל הסייסים של המאה ה-19 ומדליקי פנסי הרחוב, כדאי שתחשבו קריאייטיב על המקצוע עצמו. ישנן כמה אפשרויות; יצירת משמעות חברתית היא אחת מהן. בכל מקרה, תם העידן שבו הערך מתנקז רק ליצרן ותם עידן גזירת הקופון מן הצרכן.
כבר היום
תל אביב, בקרוב. אתם נכנסים למשרד שלכם בבוקר. על השולחן ארגז קרטון. מישהו התחיל לשים בו את החפצים האישיים שלכם. השלט על הדלת הוחלף; המחלקה לפילוח דיגיטלי. אתם בדרך הביתה.
ברנד קוינס ושיווק קוד פתוח
הפרגרף של נעם מנלה ואיתי תלמי
21.5.2016
ביוני 2014, אֶלון מאסק, מנכ״ל טסלה, פרסם הודעה מוזרה:
All Our Patent are Belong To You״
In the spirit of the open source movement, Tesla will not initiate patent lawsuits against anyone who, in good faith, wants to use our technology advancement of electric vehicle technology. We believe that Tesla, other companies making electric cars and the world would all benefit from a common, rapidly-evolving ״technology platform
מה קורה פה? מדוע לחברה לחלוק עם העולם משהו יקר ערך וחסוי? נראה שחברות רבות מפנימות שהן חלק מאקו-סיסטם רחב כמו סביבה, תרבות, עיר, כדה״א. האקו-סיסטם בו חברות פועלות השתנה, ומחזיקי העניין״ הולכים ומתרחבים. ה -society וה-company התאחדו למילה אחת -חברה.
העולם הרישתי הוא מאיץ חלקיקים במעבר כלכלת העולם מסגירות לפתיחות. אנחנו משתפים פעולה יוצרים, חולקים, רוכשים ומחוברים אחד לשני. אנחנו בכלכלה קואו-פיטליסטית (הדדיות למטרת רווח). זה מקסים ואוטופי אך גם אכזרי ודיסטופי בו זמנית.
ישנתי בדירת Airbnb, לא היה מוצלח, כבר באותו יום העליתי פוסט על זה. בעל הדירה איבד נקודות יקרות. אם יש לו מספיק ביקורות חיוביות, לא סוף העולם, אבל אם הוא במינוס הוא על הפנים. אשראי מותגי. אמון מותגי החליף אהבה, תשוקה או זקפה כלפי מותגים. ברוכים הבאים לכלכלת האמון.
בעולם כזה יש למותגים מטבע תפיסתי חדש - ״ברנדקוין״. כל פעולה ארגונית-מותגית צוברת או מאבדת ברנדקוינים והעו״ש המותגי בפלוס או במינוס. מותגים בפלוס פגיעים פחות מצרכנים מאוכזבים, מנטישה, וחרם. תפקיד אנשי השיווק בשילוב כל הארגון, הוא ליצור פלוס בעו״ש המותגי. טסלה מלמדת אותנו שאפשר לצבור הרבה ברנדקויינים באמצעות מהלך אמיתי של השתתפות באקו-סיסטם רחב כמו איכות הסביבה. בכלכלת הברנדקוין זה מהלך אסטרטגי-כלכלי חכם, בהחזר השקעה גבוה.
חשיבת הקוד הפתוח הולכת ותופסת תאוצה בעולם השיווקי החדש. ברגע שאנשי שיווק ומנכ״לים יתחילו לראות את הארגון שלהם כחלק אינטגרלי מאקן-סיסטם רחב כל תפיסת השיווק שלהם תעבור מאגו לאקו. תהיה חלק מעולם, או שלא תהיה.
*לקריאה נוספת:
Why Levi’s Is Giving Away Its Trade Secrets: https://www.ceres.org/press/press-clips/why-levi2019s-is-giving-away-its-trade-secrets
:Alejandro Aravena makes housing designs available to the public for free Slack just opened up its Trello board so you can see what it’s going to build next
מציאות לא מדומה
הפרגרף של נעם מנלה
18.6.2016
במשך שנים הלעיטו אותנו בזה שיש שני עולמות הוירטואלי והפיסי. אני לא מבין את ההבחנה הזאת. מבחינתי פייסבוק/טוויטר/יוטיוב או כל רשת חברתית אחרת הם מקום לכל דבר ועניין. אין יותר אוף ליין ואון ליין. ממשי ומדומה. מבחינתי היכן שהתודעה שלי מתעצבת זה מקום. היכן שאני מתנסה וחווה זה מקום. היכן שאני מתעצב מתעצבן או שמח או מרגיש זה מקום. היכן שאני מתקשר זה מקום. התודעה לא מכירה בהפרדות מלאכותיות. עיצבנת אותי ברשת אז אני לא קונה את המוצר שלך בסופר. עצבנת אותי בסופר אז אני כותב על זה ברשת.
אז למה ההפרדה הזאת עדיין חיה, נושמת ובועטת? הסיבה הפשוטה היא שזה עדיין משרת את האנשים הקדם רשתיים, מבוהלי העידן המחובר, שלא מבינים את השפה והקודים החדשים המתעצבים במקומות הכל כך ממשיים האלה. ״אה, העולם הוירטואלי הזה, עזוב שטויות״ אומרים לעצמם הקדם-רשתיים. ככה החרדה קצת שוכחת והבורות מקבלת לגיטימציה. מין רסקיו כזה.
רק לפני יומיים העלינו לאויר את הבלוג החדש שלנו ״פרגרף״ - וכבר יש לנו מתחרה רציני מבית סנאפצ׳אט - “Real״ . המקים הוא נתן יורגנסון הפילוסוף/סוציולוג של סנאפצ'ט ש. השם מעיד על תפיסת המגזין, הכל אמיתי הכל מוחשי. אין יותר און ליין ואוף ליין אלא רק תודעה מתעצבת.
שלאולטראס נמאס הם תוקעים את דגל הגאווה בטדי
הפרגרף של ירון דוויק
יו״ר הפועל קטמון
26.6.2016
עונת הכדורגל 2014-15. איצטדיון טדי. בפינה מתנפנף לו דגל הקרן. אבל משהו מוזר לעין. לוקח שניה והקהל מבין, הדגל לא אדום כהרגלו, הוא בצבעי הקהילה הגאה. איפה לה פמיליה? מסתבר שיש עוד קבוצה בעיר. הפועל קטמון ירושלים.
הקפיטליזם החזירי הרג את הנשמה של הכדורגל. בצ׳לסי ובמנצ׳סטר סיטי תתקשו למצוא שחקנים אנגליים ובאינטר של מוריניו, שזכתה בליגת האלופות, לא היה איטלקי יפה אחד לרפואה. בליגה האנגלית השנה נחשפנו לדרבי מסוג חדש, התקשורת קראה לו דרבי המפרץ״ או ״דרבי הנסיכים״. לכבודם של בעלי הקבוצות מהמפרץ הפרסי, ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב ואת הנשמה ואת הקישקע של הקבוצה. מהעבר השני היורו הנוכחי מוכיח את הכמיהה ללוקאליות, לשבטיות, לקהילתיות, לחזור לקבוצה שהיא רק שלנו לא של נסיכים, אלא של האדם הפשוט - The common pepole.
בשנת 2007 מאסנו, קבוצה של אוהדי הפועל ירושלים, בבעלי בית, נסיכים, טייקונים, אוליגרכים ותאגידים והקמנו קבוצה חדשה - הפועל קטמון ירושלים. זה היה ארבע שנים לפני שההמונים מילאו את שדרות רוטשילד. הובלנו מחאה חברתית, בועטת, נושכת כועסת אבל חברתית ומאחדת. בנינו קבוצה המתכתבת עם העידן החדש. הרישתי. הקהילתי. העולם הרשתי פרץ את גבולות השכונה, וכיום לרעיונות חברתיים אין גבול ואין טריטוריה ואין מגדר ואין אתניות. התוצאה, הרבה מאוהדים ומהאוהדות מגיעות מכל חבלי הארץ. יזמנו את ליגת השכונות וליגת הבנות ובאמצעות הרשת אנחנו מתקשרים, לומדים שירי אוהדים חדשים ונחשפים לרעיונות המגיעים ממאות חברי העמותה. מבחינתנו תם עידן עסקן הכדורגל המדושן הטס במחלקה ראשונה לקוקטייל עסקני. זהו זמן האולטראס. זמן המעבר מקפיטליזם חזירי לכלכלה שיתופית ולנשמה שיתופית.
הפועל קטמון כבר אינה היחידה, בעקבותינו קמו קבוצות אוהדים נוספות. הפועל רובי שפירא חיפה, בית"ר נורדיה ירושלים, הפועל אוסישקין ת״א ועירוני אשדוד. כשהאוהדים מנהלים את הקבוצה השקיפות הופכת להיות ברירת מחדל, החברתיות היא חלק בלתי נפרד והמהפכנות והקרסת הממסד הישן והמסואב הן הרוח הגבית. בחזוננו יום אחד כל הקבוצות בארץ יהיו קבוצות אוהדים. לא ממסד ולא נסיכים ולא נעליים צהוב מסטיק של נייקי ביורו. רק אולטראס.
אולטראס קזבלנקה ״חסרי החולצות״ מקור השראה לשירים ביציע:
אל תסמכו על הוירטואליים
הפרגרף של יהודה ישראלי
29.6.2016
בן כמה באמת הדייט מהג'יידייט? הנרשמים בפייסבוק באמת מגיעים לאירוע? החברים בקבוצת העבודה בפייסבוק עומדים בהתחייבויות שלהם? מסתבר שיש פער גדול בין ההצהרות בפייסבוק לבין החיים הממשיים. ממה נובע ההבדל הזה שבעולם הנקרא ׳וירטואלי׳ לבין העולם הנקרא ׳״אמיתי׳? האם בעולם הוירטואלי הבטחות ואמיתות הן וירטואליות בכלל מראש?
אני רוצה להניח כאן השערה פרועה. שורש הבעיה נעוץ בטרמינולוגיה. ברגע שהגדרנו את היותנו בחלק הסייברי של העולם כוירטואלי - לא ממשי - אז הכל על הקרח. לא רציני. הגיל שלי, ההתחייבות שלי, התמונות שאני מעלה. הכל זה לא אני. וכשזה לא אני אז אין מחויבות לאמת, למילה וכו׳. בבחינת אם אני אינני אני אז מי אני בכלל. המילה "וירטואלי" מאפשרת גם להבטחות וגם לאכזבות להיות וירטואליות בלבד, ללא יותר מידי סבל או עונג.
לפי הלוגיקה הזאת מייקל ג'ורדן ובוריס גלפנד לא צריכים לקחת את עצמם יותר מידי ברצינות. כדורסל או שחמט זה בסך הכול משחק. זה לא החיים עצמם. אבל הם מאוד רציניים ביחס לתשוקה שלהם וליחסים שלהם במשחק. לפי הלוגיקה הזאת ספר דיגיטלי יהיה מעניין פחות, מחייב התעמקות פחות מספר מנייר, בעוד שמי שקובע את ההשקעה בספר הוא לא הפורמט אלא הקורא.
מעניין לבחון מה קורה בקהילות שלא משתמשות בשם "וירטואלי" אלא בשמות כמו second life או ביטוי אחר שאומר שפה זה החיים האמיתיים. האם רמת המחויבות שלנו עולה? האם מי שמאמין להתחייבויות ברשת הוא פראייר? אני מציע זוית הפוכה, פראייר הוא דווקא זה שלא לוקח את התשוקה, השייכות והיחסים שלו ברצינות, ללא קשר לפורמט. הוא מבין שהוירטואלי הוא מציאותי כמו שהמציאותי הוא וירטואלי. בפראפראזה על
Where ever I lay my hat that’s my home
ניתן לומר: Where ever I lay my passion that’s my home
מי שלא פראייר הוא דווקא זה שמממש, כלומר הופך את החוויה שלו לממשית.