האם אתם אוהבים לייקים? מצד אחד אולי אתם מזלזלים במכורים ללייקים, שבודקים מדי פעם אם יש לייק חדש לפוסט שלהם או סופרים אותם מלאי גאווה כמו ציידים עם פסיונים על החגורה, אבל עם יד על הלב, מי לא נהנה לראות שאוהבים את מה שהוא מפרסם? מה זאת הצביעות הזאת? מי שלא רוצה פידבק חיובי משאיר את היצירות שלו במגירה. אז מאיפה נובעת ההתנגדות הזאת? הרי לייקים הם כמו מחיאות כפיים. הם מעודדים את האדם בין אם הוא תלמיד או סטודנט או עובד להאמין בעצמו ולהוציא מעצמו את המיטב. שיתופים הם כבר בכלל מחמאה מסדר גודל אחר. הקהל לא רק מוחא כפיים אלא ממליץ עלינו, המורה לא רק משבח אלא אומר לתלמיד שהוא לומד ממנו, שיש לו מה לחדש לעולם.
ההסבר הפשוט הוא שמדובר בפער דורות. הדור הישן לא מבין שהצורך לא השתנה הוא רק מתקיים בזירה נוספת, אבל תרבות החיזוקים כן השתנתה. אפשר להשוות זאת למעבר של זירת החיזור מהברים לאתרי ההיכרויות. מי שנכנס לפיק-אפ בר לא מצהיר "אני מחפש קשר", למרות שרוב הסיכויים שזה בדיוק מה שהוא עושה. הסיכוי הקלוש שהוא רק בא עם חבר או שהוא עושה כתבת ביקורת על בירות מחבית [האפשרויות הקלושות האלה מספקות את האפשרות להתחמק מהצהרה גלויה "אני מחפש קשר!"]. לעומת זאת, אין כניסה לאתרי היכרויות מבלי להצהיר זאת, ואין העלאת פוסט בפייסבוק שלא מובנה בה הבקשה ללייק.
אז כולנו רוצים מחמאות אבל אלה מאיתנו שקשה להם לצאת בהצהרה גלויה "תנו לי מחמאות!" הם כנראה אלו שרואים בציידי הלייקים יצורים פתטיים. מה שקובע אם מבקש הלייקים הוא פתטי או לא זה השיפוט הסובייקטיבי שלו. אם הוא חושב על עצמו ״אני אקטיבי, יוזם, פועל, אמיץ ואחראי על השגת מטרותי״ הוא הכי לא פתטי. הוא רוצה את מה שכולנו רוצים ומחפשים תמידית ״הכרה״. אמר לי פעם פסיכו-אנליטיקאי חכם על השאיפה להיות אוטונומי מאהדת הסביבה: פחחחח... רעיון לכותרת: נאוה אביב