בן כמה באמת הדייט מהג'יידייט? הנרשמים בפייסבוק באמת מגיעים לאירוע? החברים בקבוצת העבודה בפייסבוק עומדים בהתחייבויות שלהם? מסתבר שיש פער גדול בין ההצהרות בפייסבוק לבין החיים הממשיים. ממה נובע ההבדל הזה שבעולם הנקרא ׳וירטואלי׳ לבין העולם הנקרא ׳״אמיתי׳? האם בעולם הוירטואלי הבטחות ואמיתות הן וירטואליות בכלל מראש?
אני רוצה להניח כאן השערה פרועה. שורש הבעיה נעוץ בטרמינולוגיה. ברגע שהגדרנו את היותנו בחלק הסייברי של העולם כוירטואלי - לא ממשי - אז הכל על הקרח. לא רציני. הגיל שלי, ההתחייבות שלי, התמונות שאני מעלה. הכל זה לא אני. וכשזה לא אני אז אין מחויבות לאמת, למילה וכו׳. בבחינת אם אני אינני אני אז מי אני בכלל. המילה "וירטואלי" מאפשרת גם להבטחות וגם לאכזבות להיות וירטואליות בלבד, ללא יותר מידי סבל או עונג.
לפי הלוגיקה הזאת מייקל ג'ורדן ובוריס גלפנד לא צריכים לקחת את עצמם יותר מידי ברצינות. כדורסל או שחמט זה בסך הכול משחק. זה לא החיים עצמם. אבל הם מאוד רציניים ביחס לתשוקה שלהם וליחסים שלהם במשחק. לפי הלוגיקה הזאת ספר דיגיטלי יהיה מעניין פחות, מחייב התעמקות פחות מספר מנייר, בעוד שמי שקובע את ההשקעה בספר הוא לא הפורמט אלא הקורא. מעניין לבחון מה קורה בקהילות שלא משתמשות בשם "וירטואלי" אלא בשמות כמו second life או ביטוי אחר שאומר שפה זה החיים האמיתיים. האם רמת המחויבות שלנו עולה? האם מי שמאמין להתחייבויות ברשת הוא פראייר? אני מציע זוית הפוכה, פראייר הוא דווקא זה שלא לוקח את התשוקה, השייכות והיחסים שלו ברצינות, ללא קשר לפורמט. הוא מבין שהוירטואלי הוא מציאותי כמו שהמציאותי הוא וירטואלי. בפראפראזה על
Where ever I lay my hat that’s my home
ניתן לומר: Where ever I lay my passion that’s my home
מי שלא פראייר הוא דווקא זה שמממש, כלומר הופך את החוויה שלו לממשית.